תקציר: מנהג הצום מעמיד אותנו על הצורך לעשות את "חשבון הנפש" גם כאשר הגוף דורש את מזונו. המנהג דורש מאתנו, להגיע לרמת מודעות נפשית כזו, שבה "חשבון הנפש" יגבר על עינוי הגוף, ויאפשר לנו להיות נקיים מהבלי הגוף כשאנחנו מביטים במראה ובודקים אם ראויים אנו לשנה נוספת ב"גן בעדן" המכונה "כדור הארץ"…

עודכן ב- 13 במאי 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת אֱמֹר היא פרשת השבוע השמינית בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק כ"ג (ויקיפדיה: פרשת אמור).

הנושאים העיקריים בפרשה זו: 

• למה רק כוהנים מושלמים עוסקים במלאכת קרבנות הקודש?
• מיהם הקרבנות בני ימינו?
• מה בין עינוי הנפש לצום?
• בעזרת השם – על מי אנחנו עובדים?

ויקרא, פרק כא' - טוהר הקודש

פרק המגדיר לכוהנים כללים וחוקים להתנהגות. מעניין שמוגדר גם שכוהנים שיש להם פגמים גופניים לא יכולים לעסוק במלאכת הקודש: טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.  יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.  יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.  כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.  כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.  כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן-הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.  כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

אלוהים אוהב את הקרובים אליו טהורים בגזע ובגוף... מה מסתתר מאחורי הדרישות האלה?

ראשית כמובן – עבודת הקודש לאלוהים שמורה אך ורק לזרע אהרון. פשוט איגוד עובדים, הדואג לעצמו ולעבודתו, עד עולם. זה כמובן לא החזיק מעמד, וקסטת הכוהנים הזו הסתאבה עד מהרה.

ומה לגבי טוהר ושלמות הגוף? יש כאן מסר עד כמה עבודת הקודש וטקסי הקודש הם בסך הכול מעטפת. המעטפת חייבת להיות מושלמת. זה תפקידה וזה תפקיד עבודת הקודש.

מה לגבי מהות האמונה? מה לגבי טוהר המידות? זה כבר עניין אחר. על זה קיבלנו תשובה בפרשת קדושים עם "ואהבת לרעך כמוך" [למאמרו של עופר בורין על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

המסר מיהוה הוא זה: "תבחרו לכם מושלמים לעבודת הקודש. פגמים גופניים כאלה או אחרים אתם יכולים למצוא די בקלות. אני אבחן אתכם במקומות אחרים".

ויקרא, פרק כב' - קרבנות מודרניים

פרק המגדיר את מעמד הכוהנים כמעמד של אנשים שמאחר שכל פעולתם היא למען הציבור, הרי שפרנסתם, קרי, האוכל שלהם, מגיע מהעם (הם אינם יכולים להתפרנס ממלאכה אחרת, אלא ממלאכת הקודש, שהיא שירות לעם).

בין שאר ההגדרות לאיסורים המוטלים על הכוהנים, בולט הפסוק הבא: ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה.

בעברית פשוטה – כל הכהנים, לדורותיהם - אשר ייקחו ממה שבני ישראל הביאו כזבח ליהוה - יושמדו!!

הסבר: בני ישראל מביאים לכוהנים קרבנות. חלק מהקרבנות מותר לכוהנים להשתתף באכילתם; וחלק נועד ליהוה בלבד, ואסור לכוהנים לאכול ממנו. אם יחמוד מי מהכוהנים, בחלק מהקרבן שנועד ליהוה, או אז הוא יומת.

עכשיו לימינו:

משרתי ונבחרי הציבור שלנו, הבכירים ביותר, הם חברי הכנסת והשרים. בשונה מהכוהנים, הם אינם עוסקים בענייני קורבנות וקדושה, אך בדומה לכוהנים, עבודתם היא עבודה למען הציבור. כדי שלא יעסקו בכל עבודה אחרת, הציבור נתן להם זכות לקבוע לעצמם משכורת כזו, שלא יתפתו לקחת "שוחד".

ומה קורה למי שלוקח שוחד? מה קורה למי שלוקח ממסי הציבור, ומגדיל את חלקו מעבר למשכורת ולכיבודים שנקבעו לו בחוק?

• בחלק מהמקרים הוא נתפס, עומד לדין ולפעמים אף נשלח לכלא.
• בחלק מהמקרים, אחרי כל זה, הוא חוזר ונבחר לכנסת וחוזר ומתמנה לשר, חוטא שוב ונפסל מלכהן ע"י בג"ץ.

והקרבנות? הקרבנות הם אנחנו, האזרחים! בעולמנו אין יהוה. הגיע הזמן שהקרבנות יתעוררו!

ויקרא, פרק כג' - ועניתם את נפשותיכם

פרק הקובע את החגים (המועדים) בלוח השנה העברי. פרק מאוד חגיגי. בולט מועד אחד, שכלל אינו חגיגי, יום הכיפורים, וכך כתוב: כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ׃ כז אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה ׃ כח וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם ׃ כט כִּ֤י כָל־הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ ׃ ל וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ ׃ לאכָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם ׃ לב שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם.

מה כתוב כאן? ביום העשירי לחודש השביעי (חודש תשרי) על בני ישראל לענות את הנפש ולהקריב אשה (כלומר איזשהו קרבן) לאלוהים. אסור לעבוד ביום הזה. מי שלא ינהג כפי שכתוב – יומת (פרק חגיגי או לא, לא מזיק לזרוק איזה איום לאלה, שאולי לא מספיק מבוהלים מאיומי המוות של הפרקים הקודמים...).

מרתק לראות כיצד עינוי הנפש תורגם למנהג הצום, שהוא למעשה עינוי הגוף ולא עינוי הנפש. הרי לא כתוב כאן שנדרש לצום!

מה הקשר בין צום לעינוי הנפש?

הנה ההסבר שלי: כאשר אנחנו צמים, מגיע שלב שבו הצורך לאכול ולשתות מתחיל מאוד מאוד להציק, עד שכל המחשבות שלנו מרוכזות בצורך הפיסי של הגוף להזין את עצמו. במצב הזה, הנפש סובלת משום שהיא וצרכיה נדחקים לקרן זווית התודעה. הנפש, שרוצה ביום הזה לעשות "חשבון נפש" אמתי, מוצאת את עצמה נדחקת לפינה, ניגפת בפני הגוף הרעב.

מנהג הצום מעמיד אותנו על הצורך לעשות את "חשבון הנפש" גם כאשר הגוף דורש את מזונו. המנהג דורש מאתנו, להגיע לרמת מודעות נפשית כזו, שבה "חשבון הנפש" יגבר על עינוי הגוף, ויאפשר לנו להיות נקיים מהבלי הגוף כשאנחנו מביטים במראה ובודקים אם ראויים אנו לשנה נוספת ב"גן בעדן" המכונה "כדור הארץ".

ויקרא, פרק כד' - בעזרת השם

בפרק הזה עולה פתאום פרשה שנראית מעט לא קשורה בה מוזכר אדם שבזמן מריבה נוקב בשם אלוהים: י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי ׃ יא וַיִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן.

בן שנולד לאיש מצרי ולאם ישראלית נכנס לסוג של מריבה בתוך המחנה, ובמהלך המריבה הוא נוקב בשם אלוהים ומקלל; והוא מובא אל משה ל"טיפול". הטיפול מאוד החלטי ומאוד טבעי לספר ויקרא – מוות בסקילה. העדים לאירוע מחזיקים את ה"מקלל" (כמו שמחזיקים בהמה המוקרבת כקרבן) ושאר העם סוקל אותו באבנים: יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה ׃ טו וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ ׃ טז וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת ׃

מדוע עונש כה חמור על נקיבה בשם אלוהים?

האמת היא שאין לי מושג. ייתכן שיש כאן עוד נדבך בהפיכתו של אלוהים למושג כל כך עליון ובלתי מושג שלא רק שאסור לעשות עבורו פסל, אפילו בשמו אסור לנקוב, ואף אם זה נעשה בשעת כעס או מריבה העונש הוא מוות בפרהסיה למען יראו כולם ויזהרו. ייתכן ומשה חש בחוסר ביטחון מסוים ביכולתו להביא את העם לאמונה באל כה מופשט עד שהיה צריך להוציא חוק כה חמור אפילו למי שרק מעז לנקוב בשמו של אלוהים.

ויש אפשרות נוספת. כמה פעמים שמעתם בוויכוחים בציבוריות הישראלית אנשים או קבוצות שמצרפות את אלוהים לוויכוח לטובתן? כמה פעמים שמעתם אנשים, הנותנים לאנשים אחרים מתנות או קמעות כאילו ניתנו בשם אלוהים?

ומה כתוב בעשרת הדברות (שמות כ' פסוק ז'): ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא.

לא תשא את שם אלוהיך לשווא! זו אם כך הנקודה – אלוהים לא מרשה לאף אדם להשתמש בשם שלו לשום נושא. רוצים להתווכח, רוצים לריב, רוצים להתעמת, רוצים לקלל – בבקשה, אבל את אלוהים תשאירו בצד!

ולכל החכמים והמתחכמים הנותנים ביהוה שמות אחרים כמו: השם, אדושם, אלוקים, הויה וכו' – גם באומרכם "ברוך השם", "או בעזרת השם", או "השם ירחם", השם, יודע שבעצם אתם נוקבים בשמו. ההתחכמויות האלה לא ממש עובדות (לדעתי).

גם לחבורת מונטי פייטון היה מה לומר בעניין:

הפרק גם מבהיר שהחוקים חלים על כולם – שוויון בפני החוק: כב מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם.

אז בתוך סדרת חוקים שנראים פרימיטיביים ביותר, מנצנצת אלומת אור של שוויון כלפי החוק...

אני בוחר, ברשותך השם, לקחת מכאן את השוויון בפני החוק ולהתעלם מחוסר הביטחון של אלוהים או של משה, המביא אותם להתייחס ל"מקלל" באופן כה חמור...

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור';
• מאמרו של עופר בורין על 'פרשת קדושים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• ויקיפדיה: פרשת אמור.
• עופר בורין (2019), והארץ תקיא אתכם, ייצור ידע, 28/4/19.